זמני הקצר כיועץ חיצוני לדאלאס מאבריקס
בדיעבד, בטח לא הייתי עוזר למארק קיובן לבנות את הקבוצה.
להגנתי, אתם חייבים להבין משהו אחד: כשהתחלנו - מעולם לא התכוונו שלכאן נגיע. לא תכננו להגיע כל כך רחוק, באמת.
אני מבין איך זה נראה, עכשיו עם איך שהעתיד של דאלאס נראה, ומצבו של לוקה, וקיירי. אבל תבינו, כשהתחלנו זה היה אמור להיות רק בדיחה.
אני אתחיל מההתחלה:
מארק פנה אליי לראשונה לפני שנתיים כי הוא אהב את הכתבות שלי על ללכת מכות עם שחקנים. זה לא הפתיע אותי. אגו תפס מקום גדול בכתבות הללו ומארק - מארק האמיתי, שאני מכיר - הוא תלמיד של אגו. תמיד עניין אותו ללמוד על אותם אנשים גדולים מהחיים, אנשים שהופכים את עצמם לאגדות. הוא כתב לי אימייל שהוא אהב את הכתבה (מארק קורא כל מה שאפשר על ספורט מכל העולם ובכל שפה). האימייל הפך לשיחה בוואטסאפ, שהפך לשיחה בזום, ופתאום אנחנו נפגשים לארוחה פעם בחודש כשהוא מגיע לביקור בישראל.
דיברנו על הכל, אבל בעיקר על הכתבות האלו והאחרות - על הטור דה פראנס המשוגע, על ריצת המרתון שנוצחה על ידי אדם שהורעל לאורך כל הדרך, והוא סיפר לי על ההחלטה שלו למנות את ואלאר מורגוליס למנהל וכל מיני סיפורים קטנים של התנהלות סביב הקריפטו-ברו. איך הוא ניסה להרגיע את לוקה ורק עצבן אותו, על הפעם שהוא פחד ללחוץ את היד לדוני נלסון, איך דוני ומורגוליס רבו באמצע הדראפט ודוני נטש את החדר. ואז החלטתי להודות בפניו על משהו שמעולם לא סיפרתי לאף אחד.
“אתה יודע, כשכתבתי את כל הכתבות האלו על ללכת מכות עם שחקנים”, אמרתי, “איפשהו עמוק בראש שלי קצת קיוויתי להגיע למצב הזה. קצת להגיע למצב שבו אני באמת עומד מול שחקן עם אגו עצום וצריך להגן על עצמי. לא יכול להגיד שניסיתי לפתות שחקנים, אין לי באמת את האומץ לעשות משהו כזה. אבל רציתי לקוות שזו אופציה. רק לחשוב איזו כתבה הייתי מוציא מריב עם שחקן פעיל”.
קיובן חשב לרגע. “תרחיב על זה”. עם כמה שהוא אהב עסקים וכדורסל, מארק תמיד היה מסוקרן מקומדיה ובידור בכללי.
“לפעמים בקומדיה הבדיחה האמיתית מגיעה אחרי. היא מגיעה בתגובה עצמה. אתה מבין? אתה מספר בדיחה אחת, אבל הבדיחה הטובה, האמיתית, מגיעה במה שהבדיחה שלך עושה. אתה למשל מינית את מורגוליס למנהל וזו הייתה בדיחה טובה. אבל כל הסיפורים אחרי - זה, זה ההומור הטהור. זו המטרה האמיתית. אי אפשר לתסרט מפגש כזה של אגו. זה כאילו, לדוג דג ואז להשתמש בדג הזה כדי לתפוס דג יותר גדול? לא הכי ברור, אבל…”
“לא”, מארק אמר בניסיון לעצור אותי.
“אז אולי תדמיין שתפסת דג ואתה כזה ‘דגים זה נחמד, אבל כמה מגניב אם הדג הזה היה צבי?’ ואז אתה תופס את הצבי והצבי הוא…”
“באמת, מספיק. הבנתי אותך. אני לגמרי מבין. ואתה יודע מה?”
לא עניתי, כי לא ידעתי מה ולא רציתי להגיד “לא, מה?” כי אני חושב ששאלות רטוריות הן בזבוז זמן משעמם. קיובן לקח שאכטה גדולה מהג’וינט שהעברנו מאחד לשני כל הזמן הזה (גילוי נאות: העברנו ג’וינט מאחד לשני כל הזמן הזה).
“זה מה שאני הולך לעשות בדאלאס”
לא לקח לי יותר מעשר שניות כדי להבין בדיוק למה הוא מתכוון. וזו תהיה הופעת הקומדיה הכי טובה מאז אנדי קאופמן.
“אתה הולך להפוך את דאלאס לבור של אגו”
“אני הולך להפוך את דאלאס, לזמן קצר, לבור של אגו, הגשמת החלום של כל טרול אינטרנטי על כדורסל. אני הולך להשיג כותרות ענקיות, לסובב ראשים מדברים, ולעבוד על כל תקשורת הספורט שקבוצה אשכרה יכולה להיות מנוהלת מהאגו ע”י ליצן"
“אתה הולך לעשות בוראט לתקשורת הספורט”
“אני הולך לעשות פאקינג בוראט לתקשורת הספורט. זה לא תהיה סתם בדיחה. פעם חטפתי קנס כי אמרתי שאני רוצה קצת לטנקק. ככה נוכל גם לטנקק, לבנות את הקבוצה למרות שיש לי שחקן כמו לוקה. ואז, כשנעוף בבושת פנים, נסיים בתחתית הליגה, נהיה הבדיחה של הליגה וכולם ישנאו אותנו - אני הולך לספר לכולם שזו הייתה רק בדיחה. זה הולך להיות כל כך מצחיק”
“הכי מצחיק”
וככה הפכתי ליועץ של דאלאס מאבריקס. חשבנו שנעשה את זה כמה חודשים, עונה סדירה אחת, גג.
קודם כל היינו צריכים לשכנע את לוקה לעבוד איתנו. הוא מיד נענה. הוא ילד ממש טוב ונחמד, מוכן לעשות כל מה שיגידו לו. הבעיה הייתה בחלק של לבנות להם את הדמויות. מה שיצאנו איתו בסוף אולי נראה ברור ואינטואיטיבי, אבל הוא בא אחרי המון עבודה. התחלנו עם לוקה, כי הוא הפנים של המועדון, והלכנו איתו פשוט פול בוראט: החלטנו שישחק על הקטע הזר הסנוב, כי זו הטקטיקה שב-WWE משתמשים בה בכל פעם שהם רוצים שמיד תשנאו מתאבק. חשבנו ללכת על אותו תרגיל גם בשביל מארק, אבל מסתבר שהוא פשוט לא יודע לעשות מבטאים (החיקוי שלו לבריטי עלול לפתוח את מלחמת העצמאות האמריקאית מחדש).
בשבילו התפשרנו בסוף על שליש וינס מקמהון, שליש בריון אייטיז עשיר, ושליש כל מה שהוא למד מואלאר מורגוליס.
החלטנו שלכל ביקורת, החלטת שיפוט שאנחנו לא אוהבים, נגיב באגרסיה עיוורת. כל דבר שנעשה יבוא ממקום של “אנחנו הכי טובים וכולכם לוזרים שמקנאים בנו". זה לא שהמצאנו את הגלגל פה. רק החלטנו לעשות אחד לאחד מה שאנדי קאופמן עשה כשהוא העמיד פנים שהוא מתאבק. החלטנו לוותר על היחס של קאופמן לנשים כי עבור לוקה זה קו שהוא לא מוכן לחצות, אבל קיובן אמר שהוא כבר ידאג למשהו.
היינו כמובן צריכים להביא מאמן שיתאים לקונספט שאנחנו מנסים לייצר. אבל לא רצינו להכניס מישהו חדש לסוד העניינים. יותר מדי אנשים ויש יותר סיכוי שהכל ידלוף החוצה. וגם נגמרו לנו הרעיונות לדמויות. היינו צריכים מישהו שידע מה לעשות בלי שנגיד לו, מישהו שהכל בא לו טבעי. היה לנו רק שם אחד בראש.
היינו צריכים לסגור על סלוגן לעונה. מוטו שיעביר את המסר שאנחנו רוצים להעביר, אבל שלא יהיה ניואנסי מדי. בהתחלה הצעתי Make Mavericks Great Again, אבל מארק חשב שזה ברור מדי ואף אחד לא יקח אותנו ברצינות. D-Town היה מועמד רציני בשלב מסויים, אבל חשבתי שהדאון יהיה בולט מדי. שנינו הצענו ומיד פסלנו מתישהו את Be My Wingman Anytime עם ציור של טנק.
בסוף דווקא היינו מרוצים ממה שבחרנו. dALLas IN. רצינו משהו שיהיה מספיק מעורפל ויראה כאילו מעצב חשב על זה אבל לא אחד טוב במיוחד. רצינו גם משהו שיזכיר לכולם שואלאר מורגוליס היה פה לפני רגע ואת כל מה שהוא מייצג. אבל יותר מזה - “תחשוב על כל הבדיחות שאנשים יעשו”, קיובן הסביר, “Dallas In Trouble, Dallas intervention from the NBA, Dallas Insane. אנחנו אפילו לא צריכים להמציא בעצמנו בדיחה. התחלנו אותה ואחרים ימשיכו. זה החלום. זה יהיה כל כך מצחיק”.
בדיעבד, אולי היינו ניואנסיים מדי.
כל סגנון המשחק של הקבוצה היה צריך להשתנות. היינו חייבים להראות כלפי חוץ שאנחנו מאכילים את מפלצת האגו שהיא הדמות החדשה של לוקה. הכל נע סביבו וכולם מוסרים לו. ולצערי, היו לזה השלכות. מילולית. ידענו שנהיה חייבים לשבור כמה ביצים בשביל להכין מצה-בריי. המפעיל של הרובו-פורזינגיס איים שאם נמשיך לא לתת לרובוט שלו מספיק חשיפה הוא ייקח אותו וילך לרובוט וורז. או אפילו לוושינגטון וויזרדס. אז נאלצנו להשליך אותו לוושינגטון, כמו שביקש. לפחות קיבלנו בתמורה את ספנסר דינווידי. שחקן שמקבל משכורת דרך מטבע אישי בקריפטו זה בדיוק מה שרצינו שיהיה בקבוצה.
אבל כל מה שעשינו לא צלח. איכשהו הקבוצה המשיכה לנצח ולנצח. באמצע העונה כבר ידענו שאנחנו מעיפים את ברונסון כי אנחנו חייבים להשתפר לקראת העונה הבאה. אבל לא הצלחנו להעיף אותו לפני שהספקנו להגיע לגמר המערב. בחצי מול פיניקס לוקה היה כל כך מיואש שהכל נכנס לנו שכל המשחק הוא נראה מיואש.
היינו חייבים לבוא לעונה הזו בראש אחר.
קיובן אמר שהוא עובד על משהו בצד והוא יחשוף אותה ברגע הנכון. האמנתי לו. היו לו כבר כמה הפתעות יפות. לא ידעתי שכך זה יגמר.
בלי ברונסון העונה הזו כבר נראתה אחרת. כבר בתחילת העונה הצלחנו להראות שלגבהים של העונה הקודמת לא נגיע. ג’ייסון קיד לקח את התפקיד שלו ברצינות והחליט בעצמו להתעלל בכריס ווד. השחקן היה מושלם ליד לוקה וג’ייסון החליט לא לתת לו שום הזדמנות להראות מה שהוא יודע. ככה ידענו שאנחנו בכיוון הנכון. כשהמכונה זזה בלי שנכוון אותה בכלל. אבל עדיין היינו צריכים משהו גדול. משהו שונה. משהו שיזיז את הספינה לכיוון הקרחון.
הרגשתי שלמארק כבר מתחיל להימאס. אנחנו כבר שנה עמוק בתוך הבדיחה הזו ואף אחד לא מבין אותה. אנשים מנתחים אותנו באופן רציני, מדברים על מה אנחנו יכולים לעשות, עוד מדברים על לוקה כמועמד ל-MVP למען השם. כל צעד שאנחנו עושים, כולם אומרים כמה אנחנו נהדרים ושעוד רגע נתפוצץ קדימה.
אז קיובן חשף את עצמו. למזלנו לא כמו החבר של מארק שפוטר.
אחרי זמן מה כבר התחלנו להתייאש. זו הייתה אמורה להיות בדיחה אחת קצרה והיא הפכה לעבודה במשרה מלאה. היינו מותשים. ניסינו כל תרגיל בספר, כל מהלך היאבקות, כל בוראט קאופמני שיכולנו לחשוב עליו. ושום דבר לא עבד. ומתישהו כבר מתחיל להיות קשה לשמור על הדמות. לא תכננו לספר לעוד בנאדם על התוכנית, ובכלל פגשנו אותו רק כי קיובן הרגיש שהוא חייב לו מתישהו פגישה כי הוא מציק לו כבר כמה זמן. אבל היינו עייפים ושתינו וזה פשוט יצא.
“רגע, רגע. אז אתם לא רוצים שהקבוצה תנוהל ככה?”
“ממש לא”, אמר מארק, “אנחנו רק עושים כמו מה שחואקין פיניקס עשה לפני כמה שנים. זוכר?”
“כן. כולם שנאו את זה”, אמר רוברט קנדי ג’וניור בין לעיסות של צ’יפס. היה לו שק של צ’יפס. הוא אכל מתוך שק של צ’יפס.
“זה שונה. חואקין עשה סתם שטויות בשביל להרגיש טוב עם עצמו. אנחנו נותנים פה אמירה על תרבות האהדה, התקשורת, בבקשה תסגור את הפה כשאתה לועס רוברט, זה בר מכובד. על הרעל שבנרקיסיזם. ברגע שנחשוף שאנחנו לא באמת מנהלים ככה את הקבוצה אלא שהכל בדיחה, זה יהיה גיים צ’יינג’ר בעולם הקומדיה. זה פשוט… נמשך יותר ממה שרצינו”
“אני פשוט מחכה שזה יגמר כבר”, אמר מארק, “אבל ככל שזה יימשך ככה אני מרגיש שזה יהיה יותר מצחיק בסוף. זה חייב להיות”. הנהנתי. רוברט קנדי צחק צחוק של ילד קטן שמעמיד פנים שהוא מבין בדיחה של מבוגרים.
“אה, לגמרי. הבנתי עכשיו. מצחיק מאוד”
שתינו עוד קצת, צחקנו קצת, נעצבנו קצת כשראינו את רוברט קנדי רב עם מוכר בסופר שמים בבקבוקים מכילים צ’יפים, וצחקנו שוב כשהוא הפיל את כל מדף השתייה על הראש שלו. ביקשנו ממנו לא לספר לאף אחד על מה שאנחנו מנסים לעשות כאן, שאפילו לא ירמוז בלחישה בשירותים הפרטיים שלו בבית שהרי ידוע שהם מצותתים על ידי ביל גייטס, ונפרדנו לשלום.
24 שעות אח”כ קיירי אירווינג פרסם את ההודעה על הסרט האנטישמי. מיד התקשרתי לרוברט קנדי.
“מה לעזאזל אתה עושה?”
“מה, אני עוזר לכם. אני חלק מהבדיחה עכשיו”
“לא, רוברט, חתיכת אידיוט עם פרצוף שנראה כאילו הוא תמיד לועס לימון. אתה לא”
“כן, אני כן. דאגתי שתוכלו להביא עוד דמות לחדר ההלבשה בכלום מחיר. בתור בדיחה”
“אבל אף אחד לא יראה את זה ככה. הם פשוט יחשבו שהבאנו שחקן משוגע לקבוצה. אנחנו לא יכולים להודיע שזו בדיחה עכשיו כשדחפנו בן אדם מעבר לקצה. יש דברים שלא נוגעים בהם”
“כמו חיסונים?”
“כמו חי… לך. בבקשה תוציא את הראש מהאסלה כדי שתשמע אותי טוב. יופי, תפסיק עם המחקרים העצמיים ותבין שלא כל אחד יכול לקפוץ לבדיחה ולהמשיך אותה”
התקשרתי למארק והגעתי רק לתא הקולי. גם להודעות הוא לא ענה. הסיכוי היחיד שלנו עכשיו הוא שישכחו את המעשים והדיבורים של קיירי. אבל איך מוחקים כזה דבר? הבטחתי לקיובן שאטפל בזה, אבל באמת - לא ידעתי איך.
אתם כבר יודעים מה קרה מכאן. רוברט הספיק לדחוף לקיירי את דאלאס כל כך עמוק לראש שלא הייתה לנו ברירה אלא להביא אותו. דאלאס של מארק, ידידי וחברי לקומדיה, לא עלתה מספיק גבוה כדי להצדיק את המעשה וקיירי עדיין שחקן מספיק טוב כדי שלא נפלנו מספיק נמוך כדי להתגבר על כל הקטע של קיירי ולעזור לנו לקדם את הסוף של הבדיחה.
כל מה שאני יכול להגיד זה שניסינו. במירוץ שלנו לעוף מהמירוץ ניסינו הכל. למדנו ממנהלים גרועים לשעבר ונתנו חוזים מגוחכים, עשינו כל מה שאפשר כדי להרחיק את הקהל, שיחקנו בכל דרך אפשרית כדי להרחיק את הקהל, בייסיקלי העברנו שיעור באיך לא לנהל קבוצה. ועדיין דברים די הסתדרו לנו. חשבתי שהקנס של ה-750,000 שקיבלנו בסוף השנה על הושבת שחקני המפתח היה טאץ’ נחמד בליגה שהאוהדים מתחילים לצאת נגד לואד מנג’מנט, אבל אפילו זה לא שינה מספיק את הנרטיב.
.
השעה 23:55 בשעון מרכז ארצות הברית, יום שלישי. בדיוק קיבלנו את הבחירה העשירית בדראפט. השגנו בערך כל מה שרצינו, חוץ מהדבר היחיד שהיה חשוב לנו - היכולת לצאת להגיד שהיי כולם, זו בדיחה. למארק יש שעתיים לישון לפני שהוא צריך לצאת לטיסה לאוהיו כדי לתת הרצאה על שיטות הנהלה מיוחדות. הוא מתקשר אליי בזום שנייה לפני שהוא נרדם. הקול שלו חלש.
“זה יהיה מצחיק, נכון? כשזאק לואו או מישהו כלשהו יחשוף את הבלוף, נגלה לעולם שזו רק בדיחה והעולם יהיה הגיוני שוב. זה יהיה מצחיק, נכון?”
“נכון, מארק”
“אני לא אהיה חייב להמשיך לנהל ככה את הקבוצה, נכון?”
“ברור שלא, מארק”
“אוקיי, ספר לי שוב. איך היית רוצה לריב עם שחקן כדורסל אמיתי פעם בשביל הבדיחה, אתם תריבו קצת ובסוף יוצאת לך כתבה נחמדה שתהיה ממש מצחיקה”
“אין בעיה, מארק. אין בעיה”